דפים

יום שלישי, 28 ביוני 2016

מרצים כותבים: עשו לנו בית ספר

עשו לנו בית ספר
מאת:  אורי מלכין*






אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי 
מנסה לנגן כינור 
במסיבה בריבוע מקפץ בשיפוע 
ועושה צעדים לאחור 

אני בחור פרימיטיבי בעולם אינטנסיבי 
בעולם שכולו חשמל 
אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים 
וכוכב שביט שנפל 
            (בתים ראשונים מהשיר בחור אנולוגי בעולם דיגיטלי של הזמר והמלחין אלון אולארצ'יק)

עם סיומה של שנת לימודים נוספת במערכת החינוך העל יסודית, כדאי שנסתכל אחורה וננסה לראות מה למדנו על תלמידי ישראל במהלך השנה האחרונה.
בחודש מאי השנה (2016) החליטה מועצת התלמידים והנוער הארצית לפתוח במחאה נגד שניים מהארגונים הממסדיים החזקים במדינה – ארגון המורים מחד ומשרד התחבורה מאידך.
המחאה, מהמאורגנות בתולדותיה של המועצה, כללה כמעט את כל הפריטים בסל הכלים הקיימים בידי אזרחים במדינה דמוקרטית: שביתות, הפגנות, עצומה אינטרנטית, העלאת נושאים לסדר היום. התלמידים השכילו לעורר  דעת קהל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים  ודרך רשתות חברתיות, הם  שלחו מכתבים לשרים, לראשי ערים ולמקבלי החלטות,  אף גרמו לכינוס ועדות הכנסת.  הם הגישו אפילו עתירה לבג"ץ ולבתי הדין לעבודה. דבר השביתה דווח וסוקר לא רק במדינת ישראל, אלא גם במדינות דמוקרטיות נוספות ברחבי העולם.
המסרים של  התלמידים היו אחידים ומטרתם הייתה להביא לסיום מאבק ארגון המורים, שהוביל להפסקת הפעילויות החוץ בית ספריות עקב עיצומים, ומאבק משרד התחבורה בארגון הטסטרים, שהוביל לעומסים אדירים בתורים למבחני נהיגה  כמו גם לעיצומים ולהפסקה של מבחני הנהיגה המעשיים.
בשני המקרים טענו התלמידים כי הם פותחים במחאה, כיוון ששוב ושוב מתנהל מאבק על גבם. למרות ניסיונם של התלמידים לתווך- הצדדים בסכסוכים לא תקשרו זה עם זה, ולכן הם, התלמידים, נאלצים, כך אמרו,  לקחת את תפקיד המבוגר האחראי.
יומיים שבתו התלמידים בשביתה ארצית ועוד מספר ימים בשביתה נודדת, כל פעם ברשות מקומית אחרת. לאורך ימי השביתה התקשורת ודעת הקהל נטו לטובת התלמידים, למרות שאין זה דבר טבעי לעודד בני נוער להבריז מהלימודים, ועוד חודש לפני תחילת בחינות הבגרות.
כחוקר וכמרצה בבית הספר לתקשורת, ניסיתי לרתום את המודלים והתיאוריות שאנו מלמדים את הסטודנטים לתואר ראשון, בניסיון להבין כיצד הצליחו ילדים מתחת לגיל 18 להשתלט על סדר היום הציבורי, לגרוף כותרות ואף לזכות לתמיכת דעת הקהל.
המסקנה שהגעתי אליה היא שדור התיכוניסטים של ימינו אינו זקוק לסדנאות מעשיות שילמדו אותם איך להשתמש בטכנולוגיה ולהבין כיצד התקשורת עובדת, הם פשוט נולדו למציאות הזו.
אין צורך ללמד אותם עקרונות בעמידה מול מצלמה, כי דור 'הסלפי'  מצטלם הרבה יותר מאתנו המבוגרים הקשישים בני 25+. הם התרגלו לחיות בעין המצלמה ולכן הם לא מתביישים ממנה. הדבר מעלה את מודעותם לתנועות הגוף שלהם ואיך הם נראים.
לא צריך ללמד אותם לדבר בסאונד-בייטס קצרים, כי הם בעצמם משתעממים ממשפטים ארוכים. דומה שהם גם הפנימו מודלים ביחסי ציבור כמו מיתוג, אסטרטגיה ומסרים, הגדרת קהלי יעד, ניהול משברים וטקטיקות (הודעות לעיתונות, מסיבות עיתונאים וכדומה).
לא צריך להסביר לבני הנוער את החשיבות של רשתות חברתיות ואיך משתמשים בהם. הם יכולים להסביר את זה לנו. די להסתכל בעמוד הפייסבוק של מועצת התלמידים והנוער הארצית, הפעיל מאוד לאורך השנה, כדי לראות את ההפנמה וההבנה שלהם. הם יודעים להשתמש בגרפיקה, לצלם שידורים חיים ולערוך סרטונים, והכי חשוב- להיות קשובים לעוקבים אחריהם. הם מבינים שלא כל הכח נמצא אצלם ומשתמשים ברשתות החברתיות ובתקשורת דו-כיוונית כדי לשתף, לבחון את עצמם ולחדד את המסרים שלהם.

ומול התלמידים התייצב בימי המחאה רן ארז, מזכיר ארגון המורים בן ה-71, מנסה להתחרות בבני הנוער שחיים את העידן הדיגיטלי. מסרב להבין שאנו בעולם אחר, חדש ומשתנה. השנה התלמידים עשו לו ולנו בית ספר. במבחן התוצאה הם הצליחו לכופף את משרדי הממשלה ולהגיע להישגים שלהם קיוו.
גם במבחן הרשתות החברתיות מנצחים התלמידים- למועצת התלמידים והנוער הארצית כמעט 70 אלף עוקבים בעמוד הפייסבוק, לארגון המורים 20 אלף, למשרד התחבורה 8,000. שלא לדבר גם על עמודי טוויטר ואינסטגרם, שלא קיימים אצל הארגונים האחרים.
מקרה המבחן של שביתת התלמידים ובני הנוער בישראל מחודש מאי שנת 2016 הוא קריאה למוסדות החינוכיים והאקדמיים לשוב ולהתחדש. להבין כי הוראת מיומנויות בתקשורת חדשה (שכבר מזמן לא חדשה) היא עדיין אטרקציה, אך לא לאורך זמן ובטח לא לדור התלמידים שמסיים בימים אלה את בחינות הבגרות האחרונות.
האתגר שעומד מול אנשי החינוך והאקדמיה הוא לנסות ולחנך את בני הנוער לשימוש ערכי ונכון באותם הכלים. אמנם 'המדיום הוא המסר', אך שימוש לא נכון בטכנולוגיה עלול לגרור לפגיעה חמורה בחיי האדם ובנפשו.
ואולי בכלל הגיעה העת לזנוח את ההתלהבות של כולנו מהטכנולוגיה, ולהבין כי מה שילדים ובני נוער צריכים זה מישהו שינחה אותם איך לנהל שיחה פנים מול פנים ולא דרך מסך. לשים בצד את הטלפון ולנהל שיחה פשוטה מלב אל לב. דומה שעם כל העיסוק בטכנולוגיות וברשתות החברתיות, שכחנו מהו הערך של חברות אמת.



*המחבר הנו מזכיר האגודה הישראלית לתקשורת ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, לשעבר יו"ר עמותת במתנ"ה (בוגרי מועצת התלמידים והנוער הארצית).

4 תגובות:

  1. כמה נכונים הדברים שציינת אורי. יש לנו נוער מדהים שיודע לרתום את כישוריו ומיומנויותיו לצורך השגת מטרות. יחד עם זאת חשוב לזכור כי חברי מועצת התלמידים הובילו מהלכים משמעותיים בצורה אפקטיבית בזכות אנשים "קשישים" בני 25+ שהיו לצידם והנחו אותם. הם "שתילים רעננים" היום , הרבה בזכות הטיפוח לו זכו מה"קשישים". לטוב ולפחות טוב.

    השבמחק
  2. "שימוש ערכי ונכון...", הוא הביטוי שאיתו צריך ללכת הלאה מהמאמר המבריק שלך. שימוש ערכי ונכון, התווית קווים אדומים ברורים, שיפרידו בין מטרות לגיטימיות לבין כאלה בעלות אג'נדה המוטלת בספק, המסנוורות את השיכורים מכוח. זו עדיין אחריותם המוחלטת של ההורים והמחנכים, בסדר הזה, ויש לשנן זאת יומם ולילה, ולא רק בהקשר הזה.שוב, מאמר מבריק ומעורר מחשבה!

    השבמחק