דפים

יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

מגולגלים בתוך נייר עיתון: רטרוספקטיבה של פרחי תקשורת





שנת לימודים  חדשה מתחילה ועימה חלומות ושאיפות  לצד  מטלות ומחויבויות.
שלושה חברי מערכת בר- דעת  מסכמים את מה שהיה ומשרטטים את מה שרצוי שיקרה:

1. המסע אל התואר הראשון
מאת:  לידור קונפינו*
שנת הלימודים בפתח. בקרוב נחזור אל ספסלי הכיתות, בהם נמלא שורות של ידע חדש במחשבים הניידים, נשתתף בדיונים מעמיקים ומאתגרים ואולי נשיג את ייעודינו בחיים- השתלבות בתעשיית התחום בו אנו מתמקצעים. אך לפני השאיפות אל העתיד שמעבר לדלת, כסטודנט שנה שלישית, אשתף אתכם במבט לאחור באותם רגעים שמהווים ציוני דרך במסגרת האקדמאית.
שנה ראשונה. עוד לפני שכף רגלי דרכה וחצתה את שערי אוניברסיטת בר אילן, עברתי תהליך די טבעי של התרגשות - אותה תחושה של הליכה אל הלא נודע. כמו בכל כניסה אל מסגרת חדשה- בין אם עבודה או צבא, אנחנו מציירים לנו בראש תרחישים: כיצד ייראה המקום? מי הם האנשים אותם נפגוש ומתוכם יהיו חברינו? איך חיי השגרה ישתנו? ועוד שלל דמיונות. את יומי הראשון לא אשכח, בו הסתבר לי שאני בעל חוש ההתמצאות ללא Waze . מרחב גדול של מספרים של בניינים, כיתות וקומות, ללא קורס הכנה מוקדם, העלה סימני שאלה רבים: איפה אני? איפה מקומי? למזלי, נעזרתי בשירות השאטל בהגעה אל המקום הנכון בזמן. יחד עם זאת, התגלתה אוכלוסייה די מגוונת, דתית ומגזרית, שהוכיחה כי למרות השוני אני מצטרף למקום עם מכנה משותף של רבים – שאיפה לקבל תואר אקדמי, עמו נתברג באזרחות באופן הראוי ביותר. לאחר כשבוע, כבר הבנתי לאן נושבת הרוח במסגרת החדשה והתשובות לשאלות, בהן הרהרתי, התקבלו עם סימני קריאה.
בתום הסמסטר הראשון החלה לראשונה תקופת המבחנים – תקופה לחוצה בה מבינים כי אתה מאבד חיי חברה, משועבד לסיכומים ולמאמרים עד לרמה של דלקת פרקים ומגלה יכולת למידה בשעות הקטנות של הלילה. אותו פרק זמן נקרא "חופשת מבחנים" אך הבנתי באופן מידי כי חופשה באוניברסיטה היא רק הגדרה ולא באמת כפי שאסוציאטיבית חושבים.
תמה השנה הראשונה, שוב באה תקופת מבחנים אבל הפעם הייתה נקודת מפנה דרמטית- מבצע "צוק איתן". באותה עת, בנוסף ללחץ מבחנים נאלצתי להתמודד עם מצב של מלחמה. כתוצאה משיבוש השגרה וההכנה האופטימלית לבחינות, ניגשתי למועדי ג' חריגים. מהר מאוד הגיעה תחילתה של שנה חדשה ללא מנוחה או די חמצן להורדת המתחים.
שנה שנייה. חזרה לאותו פורמט של שני סמסטרים ושתי תקופות מבחנים. ניסוח שכזה נראה כתיאור יבש על פניו אך לא כך במרחב המציאות, בו הבנתי שככל שאתה בעל ותק במסגרת, כך המשימות מולן אתה מתמודד מאתגרות יותר. בשנה שחלפה נדרשתי להפעיל במידה רבה יותר את החשיבה מחוץ לקופסא, להיות מעודכן ואקטואלי ולהרחיב את האופקים בקריאת מאמרים ארוכים ומורכבים. שמונה חודשים של שנה ב' אקדמית היו מתישות אך לבסוף צלחתי אותם בכבוד.
שנה אחרונה. לאחר שהשגתי נקודות זכות לא מעטות בשנתיים שעברו, נשארו עדיין נקודות חובה להשגת התואר. המסע האקדמי קרוב לסיומו אך רצוף אתגרים גם בעתיד הקרוב. סמינריונים ורפרטים הן חלק מהמטלות החדשות אך עליי להיות בראש מורם ולהגיד לעצמי:  שריקת הסיום קרובה, קח נשימות ארוכות, תהנה מהרגע ומהמסגרת עד לרגע בו תרגיש כי הועשרת במספיק ידע.
המסע אל התואר הוא ארוך, חוויתי, דינמי ומפתיע אך תהיו בטוחים שאותם זמנים לא יחזרו. ככל שתשקיעו, תרוויחו.
2.שיר של יום חולין
מאת: רוני גלם*

השעה 6:00 בבוקר, יום א', 13 באוקטובר 2013, יבנה. אני מחכה לחברה על-מנת שנסע יחד באוטובוס, שתינו יורדות באותה תחנה אך למטרה שונה – היא לתחילת שבוע חדש כקצינה ותיקה ואני כסטודנטית (כשעוברת בי המחשבה שאצטרך להתרגל למעמד החדש). נכנסתי לאוניברסיטה, הצגתי תעודה, קיוויתי שהחולצה במקום ושהשיער לא התבדר ברוח. התחלתי ללכת והרגשתי כל כך לבד כך שהווטסאפ עבד שעות נוספות, כתוצאה מכך אפילו החלקתי במדרגות (אבל עובדה שא אחד עד רגע זה לא ידע). שיעור אנגלית.
"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" מכונה ארצות הברית, אך האם האפשרויות הבלתי מוגבלות נמצאות רק שם? בשבוע הראשון באוניברסיטה החלטתי לנסות ליישם את זה בחלקה הקטנה שלי. גיליתי שבאוניברסיטה כל הרצאה היא הזדמנות – הזדמנות ללמוד משהו חדש, בין אם אקדמי ובין אם עובדת חיים. כל הפסקה היא הזדמנות – הזדמנות להכיר אנשים חדשים מעולם שונה מעט משלך, הזדמנות להכיר עוד קצת את האנשים שכבר הכרת. כל אדם שפגשת הוא הזדמנות ללמוד קצת יותר על עצמך.
השנה הראשונה באוניברסיטה הסתיימה לקולות תותחים במקום לקולות חופשים, התגייסנו נפשית ופיזית למלחמה על הבית.  למבחנים למדנו בין אזעקה לקול נפץ, בין מקלט למקלט, בין דמעה לתפילה. היה נדמה כאילו סמסטר ב' של קיץ 2014 לא יסתיים לעולם אך המשכנו לשאת תפילה שיסתיים בשלום ובמהרה.
השעה 6:00 בבוקר, יום א', 26 באוקטובר 2014, יבנה. אני מחכה לאוטובוס המוכר, הפעם לבד ללא "חברה מלווה" ,הרי בשנה ב' כבר גדולים. ומה כבר יכול לרגש כל כך במשהו שמכירים? אז כנראה שקיץ 2014 השאיר את רשמיו העמוקים ובכולנו התעוררה התרגשות והכרת תודה על כל פרצוף מחייך ששב מהמלחמה.
ודאי השנה טומנת בחובה הזדמנויות חדשות של הכרת תודה, הערכה, ביקורת ופעולה. זכיתי להתנסות בחוויות חדשות, הצטרפתי לקהילת הבוגרים באופן רשמי לאחר שהכרתי אותה בשנה הקודמת, הצטרפתי לבלוג ובעיקר למדתי להסתכל על המתרחש בעיניים בוחנות וביקורתיות יותר.
ודאי השעה תהיה 6:00 בבוקר, יום א', 18 באוקטובר 2015, יבנה. ודאי אחכה לאוטובוס, סביר להניח שאהיה לבד פיזית אך מלווה בהודעות ווטסאפ עם חבריי לתואר, שמאז 2013 כבר הפכו לחבריי לחיים שאפילו פגשו את ההורים. קיץ 2015 עבר בשלום, הלחץ נשאר למבחנים בלבד אבל עוד בטרם אעלה לאוטובוס המוכר אני יכולה לספר לכם, קוראים יקרים, שודאי אתרגש כאילו זה יום חתונה. כייף לפגוש את החברים הוותיקים ברחבת ה-500, מלאים בכח ובמוטיבציה לקראת השנה האחרונה. השנים הקודמות הוכיחו שיש כל כך הרבה הזדמנויות בדרך ואין לדעת אילו הפתעות מחכות בין בניין הנדסה לבניין חינוך, בין בניין יהדות למדעי החיים. מלאת סקרנות והתרגשות של התחלה אצעד לאורך השביל, אכנס לכיתה ובטוח שגם הפעם אפגוש פרצופים חדשים.
כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ודאי ההזדמנויות ימתינו מהרגע הראשון, הכניסה בשער היא הזדמנות לחייך ולאחל "בוקר טוב" למאבטח בכניסה. לאחר כמה צעדים תהיה הזדמנות לאחל בהצלחה לחברים הוותיקים ולקוות שנצליח ללמוד אחד מהשני גם השנה, בכיתה תמתין ההזדמנות לפגוש חיוכים חדשים וכשהמרצה יתחיל לדבר תהיה זו הזדמנות לפתח את כלל החושים.
3. ניסיון זה שם המשחק
מאת: אסף ניסן*
תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, לא ידעתי איך, מתי ולמה אבל תמיד ידעתי מה אני רוצה – להיות בתקשורת. אז החלטתי לעשות מה שכל אדם רוצה לעשות כדי להצליח וזה ללכת ללמוד. אבל איפה אשיג ניסיון? איך אצליח להשתלב בשוק? האם יש איפה להתקדם בבר אילן?
אז התחלתי את שנה א', עברתי את קורסי היסוד של התואר בזמן שחיכיתי להזדמנות הראשונה להתנסות באופן מעשי. במהלך סמסטר א' בקורס "מבוא לכתיבה ועריכה עיתונאית" ניתנה לי ההזדמנות הראשונה לעסוק בכתיבה עיתונאית, לגלות את היצר העיתונאי שלי ולהבין שמה שמעניין אותי זה תחום התקשורת הקלאסית. במהלך סמסטר ב' התחלתי לחפש תעסוקה בתחום, להשיג ניסיון מוקדם אך כמו כל סטודנט לתקשורת מאמציי עלו בתוהו. אז החלטתי לנסות להשקיע בכיוון אחר – הרדיו. במהלך סמסטר א' פנו אלינו חברים משנה ג' והציעו לנו להצטרף לתחנת הרדיו האינטרנטית של בית הספר לתקשורת ואני בהבנתי שזה רק יכול לתרום הצטרפתי לתחנה. יחד עם 2 ידידות משנת הלימודים שלי התחלנו תכנית רדיו שבניגוד לקונספטים הרגילים של פוליטיקה, ענייני דיומא וספורט עסקה בתרבות. התכנית נקראה "תרבות יום ג'" ובכל שלישי ב12 שידרנו לקהל הרחב שלנו. בשלב מסוים הבנו שאם אנחנו רוצים לפרוץ החוצה אנחנו צריכים להתחיל לשלב מוזיקאים בתכנית והקונספט מהר מאוד הפך להיות במה לאמנים צעירים. את השנה סיימתי עם ההבנה שעבודה ברדיו זה מה שבאמת מתאים לי וזה מה שאני רוצה בחיים.
עכשיו בכל הזמן הזה אתם יכולים לשאול את עצמכם מה ייחד אותי מכל סטודנט אחר לתקשורת? מה מצאתי בתואר שלי שיכול לתת לי במה ויתרון? ובכן הסוד הוא ערבית. כבוגר צה"ל עם ידע בשפה הערבית הבנתי שזה העתיד ולא ידעתי עד כמה אני צודק. כמו כן הבנתי שאני חייב עוד ניסיון, עוד אפשרויות ועוד דברים שיכולים לתת לי הכשרה וסיכוי להצלחה בתחום.
כשנגמר מבצע "צוק איתן" ושנה ב' עמדה בפתח הגיעו אליי 2 הצעות ששינו את המחשבה שלי על כל מה שחשבתי שאני יכול להשיג מהתואר. המרכז לתקשורת בינ"ל של ביה"ס לתקשורת פנה אליי והציע לי להגיש בקשה למלגה שלהם בנושא הסברה/דיפלומטיה ציבורית, הסיבה הייתה בגלל השילוב שלי עם השפה הערבית. ההצעה השנייה הייתה מביה"ס עצמו לעבוד בתור מתרגל בסדנת רדיו בתכנית הבינ"ל של האוניברסיטה לסטודנטים שאינם דוברים עברית. הסדנא עצמה הועברה ע"י ד"ר ענת פלג ובוגר גלי צה"ל מר אהוד גרף. לשתיי הצעות אלו נעניתי בחיוב ומכאן התחיל הסיפור הופך להיות מעניין. במסגרת סדנת הרדיו, עבדתי באולפן, ערכתי תכניות ולימדתי סטודנטים יחד עם המרצים איך ליצור תכנית עניינית ומקצועית. הסדנא אמנם נגמרה בסמסטר א' אבל המשכתי לעבוד באולפן. אך זאת רק ההתחלה.
במקביל, התקבלתי למלגה של המרכז והתחלתי לעסוק בהסברה בשפה הערבית. במהלך השנה עשיתי את הסדנא לדיפלומטיה ציבורית שלימדה אותי איך לעשות הסברה מוצלחת, מי קהל היעד שלי, איך לפנות ולהשפיע עליו. במקביל תפעלתי את דף הפייסבוק של המרכז בשפה הערבית והתחלתי לעבוד עם שני מזרחנים שעתידים להפוך לשותפיי לעשייה. עברנו קמפיינים, הצגנו תוצרים והבנתי שיחד עם הרדיו מצאתי את הנישה שלי שתלווה אותי למשך חיי. שנה ג' הגיעה ומה עכשיו? אני עובד בעמותה, עשיתי קצת עבודה מעשית ברדיו ואני בדרך להגשים את חלומותיי.
אז מה נשאר לי לאחל לכם חברים? ברוכים הבאים למקום בו בכל אפשרי.

*******
המחברים הנם סטודנטים שנה ג' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה